<h1>עשו</h1>
<h2>דף לח.</h2>
עוד אחת מעט היא מכמה ספיקות מניעות שבאו בעמון ומואב ושעיר, אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (דברי' ב' ט'), ובבני עמון (שם י"ט) אל תצורם ואל תתגר בם, ובשעיר (שם ה') אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל. הנה אלה שלש מניעות מפורשות בתורה לא הביאום בעלי חשבון המצות במספר. וראיתי לרב בעיקר השלישי (עמ' צ"ח) שהן מצות לשעה ולא לדורות עד שעשאן על בעל ההלכות תמה וקושיא, אמר כשמנה לאוין שהיו לפי דעתו שלהרב לשעה למה לא מנה אל תצר את מואב והמניעה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם. ואני תמה על כולם שהרי כתוב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה וכתיב (שם) כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וכתיב (שם) לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט (נתתי את ער) [נתתיה] ירושה. והדבר ידוע שלא תקרא ירושה אלא הדבר הניתן לדורות כמו שאמר בארצנו (שם) כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו. וכן הרב עצמו (ריש שרש ג') הביא מלשון מורשה קהלת יעקב שהוא לדורות. ולשון חכמים (ב"ב קכ"ט:, קל"ג.) וירושה אין לה הפסק. וכך אמרו (זבחים קי"ט.:) מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלם לפי שהיא בית עולמים. ודרשו לענין מעשר (ר"ה י"ב:) הקישו הכתוב לנחלה מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר אין לה הפסק. ומאחר שהוא יתעלה ביאר טעם המניעה ממלחמת אלה האומות מפני שנתן להם הארץ ירושה, אם כן המניעה גם כן לדורות היא שלא נגזול נחלתן ואת אשר הוריש י"י אותם יירשו לעולם. וראיתי עוד אגדה בבראשית רבה (ס"פ ויצא) וכן במדרש תילים (מזמור ס' ע"ש) ובתנחומא (פ' דברים ג' ע"ש) שונין אותה, אמרו בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן רב לכם סב את ההר הזה, פגע במואבים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. שלח יואב את המאורע. באותה שעה לא נהג עצמו מלך אלא עמד והעביר פורפירין מעליו ועטרה מעל ראשו נתעטף והלך לו אצל סנהדרין אמר להם רבותי לא באתי בכאן ללמוד אלא ללמד ואם אתם נותנים לי רשות אני מלמד. שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן רב לכם סוב את ההר הזה. ולא הם פרצו את הגדר תחלה ויאסוף אליו בני עמון ועמלק. פגע במואביים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן אל תצר את מואב. ולא הם פרצו את הגדר תחלה שנאמר וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וגו' ועתה לכה נא ארה לי. עד כאן אגדה זו. והנה הסנהדרין ואדוננו דוד לא אמרו ליואב שאין המצות ההן לדורות אלא באו בטענות שהם פרצו את הגדר תחלה. ומכל מקום צריך עיון אם נסכים שנאמרו לדורות היאך אבדו זכותם בשביל שפרצו הגדר. והרי לא נאמרו בתורה בתנאי אלא מצות מוחלטות לדורות. ואפילו אם יש בהם התנאי הזה, על כל פנים ראויות הן להמנות. שאינן מצות לשעה אלא לדורות היו נוהגות עד שיפרצו הם את הגדר תחלה.
והנראה אלי בטענה הזאת כי המניעה בתורה היתה לדורות שלא נערוך עמהם מלחמה לקחת מהם ארצם כי היא נתונה להם ירושה לעולם אבל לזנב מהם הנחשלים לא נמנענו בתורה. אבל הם הוציאו כתובים הללו שהם בידם אונות ושטרות שיש להם זכות בם ואמרו ליואב הנה ארצנו אסורה לכם וגם מלחמתינו מנועה מכם ואדוננו המלך דוד עליון השלום הורה ולימד שאין הכונה בתורה אלא לאסור לקיחת הארץ מהם אלא שאמר יתעלה למשה רבינו עליו השלום שלא נערוך עמהם מלחמה שהארץ נתונה להם ירושה ואין משה וישראל לסטים באים לשחת העולם ולא לזנב אומה מן האומות אלא לרשת נחלה אשר נתן השם לאבותם. ואולי דרשו מלשון אל תתגר בם שלא אסר אלא שלא יריבו עמהם חנם. שהמתחיל במריבה יקרא כן כמו יגרה מדון (משלי ט"ו). אבל אם יתגרו בנו מותר לנו להנצל וגם להנקם מהם כפי הראוי לנקמת מה שעשו עמנו רעה רק ארצם נשאיר להם שהיא נחלת י"י להם. והנה עתה שפרצו הם הגדר לא נמנענו לזנבן ולקחת נקמתינו מהם כמצוה הבאה במדין (מטות ל"א) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אע"פ שאין לנו בארצם חלק ונחלה. וכבר תמהו החכמים (עב"ק ל"ח.:) למה אמר נקום נקמת בני ישראל מאת (בני) המדינים ולא צוה כן במואבים, לאחר שצוה אל תצר את מואב אמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ולא צוה כן במואביים ועמונים מפני שתי פרידות טובות שאני עתיד להוציא מהן. ובמדרש אגדה מזכירין כן תמיד. אמרו במדרש אלה הדברים (פ"א סט"ז ע"ש) מי יובילני עיר מבצר מי נחני עד אדום רבנין אמרין לא ראשו שלפסוק סופו ולא סופו ראשו מי יובילני עיר מי נחני מי יובילני מי יתן לי שאפרע ממנה אמר לו הקב"ה דוד ידיך חדודות חרוצות הן ואני מבקש לרדות בהן את עולמי, כבר משה רבך בקש להזדווג להם אמרתי לו רב לכם רב לך אינו אומר אלא רב לכם רב לך רב לתלמידך. הנה גם דוד הוזהר שלא יכריתם ויקח את ארצם מהם. ולכן שם נציבים באדום (ש"ב ח', דה"א י"ח) כי לא נמנענו רק מקחת מהם ירושה אשר נתן להם השם. וכן בבני עמון הותר לזנבן לנקמתו שעשו אחרי כן רעה. שנאמר (שופטים ג') ויאסוף אליו בני עמון ועמלק. ולא מצינו מלחמה לדוד עם מואב זולתי מה שאמר (ש"ב ח') וימדדם בחבל ופירשו (מדרש תהל' ז' ה') שעשה זה לנקמה שהם המיתו את אביו. או שהותר מפני מלחמה שעשו עם ישראל. כי בעגלון מלך מואב נאמר ויאסוף אליו בני עמון ועמלק ויכו את ישראל. ושמואל אמר (ש"א י"ב) וימכור אותם ביד סיסרא וביד פלשתים וביד מלך מואב וילחמו בם. ובהגדת בראשית רבה התירו מפני בלק ששלח לבלעם לקללם ועשה עמהם רעה להכשילם בבנות מואב אחרי אזהרת אל תצר את מואב כמו שהזכרנו. אבל במדרש תילים (ס') מזכיר זה להתיר לדוד ארם נהרים מפני שהיה בלעם משם שנאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב.
ובראשון שלמסכת ראש השנה אמרו בירושלמי (ה"א) כתיב [מ"א ב' י"א] והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה וכתיב [ש"ב ה' ה'] בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה. והשיבו בזאת השאלה א"ר יודן בר' שלום כתיב [מ"א י"א י"ו] כי ששה חדשים ישב שם יואב וגו' אמר לו הקב"ה אני אמרתי אל תתגר בם ואתה התגרית בם חייך שאינם נמנין לך. הנה עם כל זה ההיתר שלימד בסנהדרין מצד שפרצו הגדר תחלה עם כל זה נענש עליהם. והקרוב מפני שעשה בהם נקמה יותר מדאי כי בהכריתו כל זכר מהם [שם] אבד שמם וכאילו נלקחה נחלתם מהם. והיוצא מכל מה שאמרנו שיהיו אלה השלש מניעות הבאות בשעיר ועמון ומואב מצוה לדורות. ומכל מקום כיון שבא סנחריב ובלבל את העולם (ידים פ"ד מ"ד, ברכו' כ"ח.) הותרה ארצם למלך המשיח, כמו שאמרו בחלק מארצם (חולין ס': וש"נ) עמון ומואב טהרו בסיחון. ועוד שיכריתם האל יתברך ויתעלה ותשאר ירושתם לנו ולכן כתוב (עובדי') וירשו הנגב את הר (שעיר)
